הלוואי והייתי ערוץ 1

יש לי סטייה מאוד מוזרה. אני ממש רוצה לעבוד בערוץ 1. כן אני יודע, זה ארכאי ומשונה, לא מגניב בעליל וכו' אבל מה לעשות, יש לי מין חיבה לשירות הציבורי. ולכן התרגשתי כשקראו לי לראיון עבודה במחלקת הניו מדיה שלהם. התרגשתי מהאפשרות רק להתהלך באותם מסדרונות בהן מני (פאקינג) פאר ויעקוב אחימאיר מתהלכים.

כשהגעתי גיליתי שבחדר ההמתנה דולף גשם מבחוץ, שהשכר היה מביך (פחות ממינימום לחודש) התנאים היו מבישים ואחד המראיינים דיבר עם עובדת אחרת בלי להסתכל עליי במהלך רוב הראיון שלי (עד שאמרתי לו ש'זה לא נעים לי'). למעשה הלך בדיוק כמו שציפיתי שילך. קיוויתי שבדיוק כמו ג'ורג' מסיינפלד לפחות מצאתי מקום עבודה בו אוכל להתבטל בלי שלאף אחד יהיה איכפת. אל אז גילתי מה הם רצו שאעשה.

אני כבר ניהלתי כמה עמודי פייסבוק בחיי, זכור לטובה הקמפיין הכושל להרצת משה דץ לראשות הממשלה. נכון, אף אחד מהדפים לא הפך להצלחה מסחררת אבל אני מאמין שלא צריך לעשות עבודה טובה בשביל לזהות עבודה גרועה. וזה מה שנתן לי את הזכות להצטער שבערוץ הראשון חשבו לנצל את כל הפוטנציאל ושקי הכסף שיש להם (ויש להם) בשביל דף פייסבוק אליו הם פשוט יעבירו תכנים וכתבות מהחדשות. וזהו. אמרתי להם שלדעתי זה שגוי, הצעתי להם כמה רעיונות, הם אמרו שזה 'מעניין' ושהם יחזרו אליי בקשר לזה ומאז לא שמעתי מהם.

התפיסה הזאת באמת שגויה. החשיבה שפייסבוק הוא סך הכל עוד דרך להפיץ את אותם התכנים זה אמנם הדבר הכי קל אבל גם הדבר הכי חסר מעוף. תראו למשל את הטלוויזיה החינוכית של ארצות הברית, PBS, שעלה לכותרות בשנה האחרונה בעיקר בגלל שהמועמד לנשיאות מיט רומני רצה לסגור אותה. זוכרים את קמפיין הפיטורים ביג בירד? אז זה.

עמוד היוטיוב הנהדר שלהם מלא בשלל תוכניות מצוינות שגורמות לי לבזבז דקות יקרות מחיי. למשל The Idea Channel  , ובו מוצאים תמיד את הקשר בין תאוריות מורכבות לאלמנטים מתרבות הפופ. כך למשל הם סיפרו על הקשר בין סנטה קלאוס להיאבקות, על הקשר בין פלאפונים לבין הדרך בה אנחנו תופסים את המציאות והקשר בין התוכנית פיוטצ'רמה לבין טראנסהיומניזם.

זה מעניין, כדאי לצפות

ערוץ הרעיונות של PBS  מצליח בשתי רמות – ראשית בתוכן. הסרטונים שלהם מעניינים. אבל ברמה השנייה הם גם נכונים – הם קלילים, קליפיים, מצחיקים ויש בהם רפרנסים לדברים מגניבים. הם מצליחים לייצר תוכן איכותי באינטרנט. ויש עוד עשרות ערוצים כאלה שמצליחים לייצר תוכן מעניין וטוב באינטרנט. צריך רק לרצות.

התפיסה של ערוץ 1 טראגית במיוחד כשמבינים את כמות המשאבים האדירה שיש לערוץ הזה, גם כלכלית וגם היסטורית. הזדמן לי לצפות ביוטיוב בראיון של ישעיהו ליבוביץ' בפופוליטיקה. הסרטון הזה משעשע בדיוק כמו שהיית מצפה מסרטון בו רואים איש זקן ונרגן רוטן על אנשים צעירים ממנו שהם לא מבינים כלום. הוא קורא לח"כים ממרצ סמרטוטים, הוא מכנה את אריק שרון וחברים בליכוד פשיסטים, זה באמת נהדר. שלא לדבר על כמה זה מדהים שלפני עשרים שנה יכלת לומר משפטים שיצדיקו החזרת שטחים ולקבל מחיאות כפיים. ושבתוכניות על פוליטיקה היה קהל.

אבל מעבר לקוריוז מדובר גם במסמך היסטורי מרתק, חשוב מעניין שהועלה במקרה על ידי היוזר "לייב וביץ'" וככל הנראה נעשה בפיראטיות. זה מאוד מצער. במחסנים המאובקים של רשות השידור מאופסן כ-ל התוכן הטלוויזיוני של 40 השנים הראשונות בישראל. לא חלק, לא הרוב, הכל. ומרתיח במיוחד שכל זה לא שלהם, זה שלנו. אנחנו משלמים להם את המשכורת, זה ציבורי. זה טראגי שלערוץ 1 יש קשב, זמן,  ו63 מיליון שקל פנויים בשביל לשם לעורכי דין שירדפו אחרי חובות של אזרחים אבל אין להם את הפנאי לחשוב על הדרך הטובה ביותר להנגיש את עצמם ובמקום הם פשוט מצאו מישהו ש'יעלה כתבות של החדשות' בשביל 25 שקל בשעה. 

אנחנו, ההמונים צריכים להתעורר להתלכד ולדרוש (!) שידור ציבורי טוב גם באינטרנט!

האדישות הבלתי נסבלת של שיתוף הקבצים, ביקורת לסרט TPB:AFK

(הטור הופיע באתר Nexter מבית מאקו )

 בשנת 2013 אדם יכול בקלות לשכוח עד כמה מדהימה מהפיכת המידע שהתרחשה בשנים האחרונות לנגד עיניו. הדורות הבאים ללא ספק יסתכלו עלינו באימה כשנספר להם על חיים ללא יוטיוב או צפייה ישירה או סרטים זמינים להורדה. הסרט, בעל השם הבעייתי, TPB:AFK (The pirate Bay – away from keybord)  מצליח בצורה נהדרת לתעד את חזית המאבק של משתפי הקבצים מול שומרי זכויות היוצרים.

במאבק זה כולנו מכירים היטב את הקורבנות של נפגעי שיתוף הקבצים. למשל להקות ענק שנאלצו, כמו שבסאות'פארק היטיבו לנסח זאת, להפסיק לקנות איים פרטיים.

לצפייה בפרק המלא ליחצו כאן( אל תדאגו, זה חוקי)

אבל לא רק הם. שיתוף הקבצים באמת מונע מאמנים להרוויח כסף בצורות הקלאסיות (רק יוצא שהתובעים תמיד מייצגים את האמנים העשירים והגדולים ביותר) 

אבל במלחמה כמו במלחמה יש נפגעים משני הצדדים – מדבר בסרט מרתק לכל מי שאי פעם הוריד קובץ בצורה לא חוקית כי הוא מראה, לראשונה, לא רק את הנפגעים מצד האמנים אלא את גאוני המחשבים האפורים שמפתחים את הטכנולוגיה שכולנו לוקחים כמובנת מאליה בחדרים אפלים ומסתכנים בהרס חייהם.

הסרט ליווה בארבעת השנים האחרונות את שלושת מייסדי אתר שיתוף הקבצים הגדול בעולם Pirate Bay בזמן שכל תעשיית הבידור של העולם המערבי תבעה להם את התחת. והתעשייה לא בחלה באמצעים החל מתמלוגים לשוטרים שמבצעים פשיטות על משרדיהם ועד חשדות בבחירת שופטים מוטים.

מעבר לעניין ההיסטורי שבו מדובר גם בסרט תיעודי מרתק. שלושת גיבורי הסרט מצטיירים בצורה מורכבת ומעניינת ובכלל לא בדרך בה היית מצפה מהם להצטייר בסרט שהוא בעיקר תעמולה בעד הורדת קבצים. אחד גאון מרושע שהקים בעברו אתר שמדרג מוות של חיילים אמריקאים לפי טיפשות, השני חנון קונפורמיסט וחצי אלכוהוליסט שרק הצטרף כי היה לו משעמם והשלישי דובר האתר, קדוש מעונה, טבעוני ושמאלן שתרומתו לאתר היא בעיקר סמלית  עד שלא ברור למה הוא מוכן לעבור את כל התלאות שהוא עובר.

המצלמה מלווה את השלושה בתהליך המשפט הבלתי נגמר ורואה בצורה חפה מרומנטיות את רגעי הביטחון העצמי וההתעלות הגדולים, בהם הם מכנסים מסיבת עיתונאים ומודיעים שכולם מלבדם מטומטמים, לצד פחד אמיתי של חבר'ה צעירים שהסתבכו מעל הראש במשהו שברור שהם לא רצו לקחת בו חלק.

אפילו הצילום בסרט הזה מצליח להראות בצורה אסתטית ויפהפיה את האפרוריות של מערכת בתי המשפט של שוודיה.

הסרט שוחרר ביוטיוב, כמובן בחינם ויוצרו מפציר בפני כל מי שצופה להפיץ אותו כמה שיותר. אז הנה הטריילר 



והנה הסרט המלא. זהירות! הוא בשוודית

אחת אחת הרעות החולות הגדולות של העידן שלנו הוא היא שאנחנו רואים רק את המוצר המוגמר בלי שאיכפת לנו בכלל את התהליך שהוא עבר. מעניין שגם העבריינים (גיבורי הסרט) ודם הקורבנות (תעשיית הסרטים המשחקים והמוזיקה) נפגעים בסופו של דבר מכך שהמערכת בה אנחנו חיים לא באמת מעוניינת במה שקורה בדרך שהמוצר המוגמר עושה מ'פס היצור' עד שהוא מגיע ליצרן. בגלל זה לא איכפת לנו ללבוש בגדים ולשחק בגאדג'טים שעבדים בסין הכינו בשבילנו בעבור שכר רעב. לא איכפת לנו שהאמנים נפגעים ולא איכפת לנו גם שזייפני הרשת נפגעים. מכמיר לב לראות את הגיבורים מגלים לקראת סוף הסרט שאף אחד לא מסקר את תוצאות המשפט שלהם. פשוט לא איכפת לנו. 

באותו נושא שווה גם לצפות בסרט הזה 

מותו של הפייסבוק

פורסם בגיליון דצמבר 2012 של ירחון המופת ד'קמפוס 
לכתבות נהדרות כאלה וכתבות רבות אחרות אפשר לגלוש לאתר של ד'קמפוס. בין האנשים שיגלשו לאתר יוגרל איש שלא גלש לאתר

ד'קמפוס הוא ירחון מפואר בעל מסורת ארוכה של חשיפת אמת לא נעימה ואמירת אמירות קשות. לכן אין זה מפתיע שדווקא במגזין זה מודפסת התחזית הפרובוקטיבית הבאה: הפייסבוק עומד למות. ואם הוא לא מת עד רגע קריאת שורות אלה אז הוא בגסיסה מתקדמת.

למשל:

אם הפייסבוק תואר בעבר כאירוע החברתי הגדול ביותר בתולדות האנושות אז אני טוען שהגענו לשלב הזה בערב בו כל השוות כבר נתפסו וכולם מהרהרים במבוכה אם הם שתו מספיק בשביל להוריד סטנדרטים.

לכל מרימי הגבה שבעין בלתי מזוינת מתקשים להבין איך מפלצת האינטרנט הזאת תוכל אי פעם להיעלם אני רוצה להזכיר את הלקח שלמדנו מהפאוור ריינג'רס – ככל שהם גדולים, הם נופלים חזק יותר. זוכרים את התקופה הקסומה שכולם היו באיי סי קיו ואז במסנג'ר? את הרגע המביך ההוא שפתחנו פרופיל ב'מקושרים'? את אתר חבר'ה? הסתכלנו להם עמוק בפיקסלים והבטחנו שלעולם לא ניפרד. והנה תראו אותנו עכשיו, המשכנו הלאה וזרקנו אותם אל בית הקברות האינסופי של האינטרנט.

למותו של הפייס יש יותר מסיבה אחת. בראש ובראשונה יש את אותה הסיבה שכבר הרסה כל כך הרבה מערכות יחסים בעבר – אמון. תחשבו על זה, בהתחלה כל מה שקרה בפייסבוק היה אמת. אני עדיין זוכר איך חבר התקשר אליי ושאל בכעס למה לא באתי למסיבה, 'הרי עשית אטנדינג'. תיוגים היו מופיעים ללא מחשבה, סטטוסים היו נכתבים בלי בושה, אירועים, הודעות המוניות... היו לנו כמה זמנים טובים.

אגב, גם אמא שלך בפייסבוק

אבל הימים הנהדרים הללו כבר עבור חלפו מזמן וכרגע אי אפשר להתכחש לעובדה שאנחנו נמצאים במגמת של דעיכה. בכל פעם שנשאלת השאלה "ראית את האיוונט ששלחתי?" אי אפשר שלא לגחך בעצבות. בכל שבוע עשרות הזמנות לאירועים כושלים כאלה ואחרים מתדפקים על דלתותיו של הפרופיל שלנו ולאף אחד פשוט לא איכפת. נוטיפיקציות, בקשות חברות פיקטיביות, פרסומים מתישים משמאל ומימין, בקשות נואשות של "היי, מעולם לא דיברנו אבל תעשה לי לייק בשביל לזכות בחד אופן" הכל הופך את הקיר שלנו ממקום ניטרלי להתקשרויות עם אנשים מוכרים לשוק סואן של צעקות מתישות שמנסות לפרסם סחורה שאף אחד לא מעוניין בה.

גם כמות האנשים שאנחנו נחשפים אליהם השתנתה. לפי מה שכתב יובל הררי בספרו (המרתק!)  "קיצור תולדות האנושות" המספר המקסימלי של אנשים שהמוח שלנו יכול להכיל בצורה אינטימית ואמיתית הוא 150 אנשים. אם רק לפני שלוש שנים פרופיל ממוצע הכיל מקסימום 300 חברים, ועוד זכור לי כשחברים צחקו עליי שעברתי את הגבול הזה, היום בדיקה מדגמית של עשרה חברים אקראיים מהפרופיל שלי גילתה שהממוצע עומד על 670 איש. 670 איש זה מלא. זה יותר מדי. אי אפשר באמת לבנות קהילה אינטימית שאנחנו יכולים לשתף בחיים שלנו כשהמספרים כל כך גבוהים ולכן לא נשאר לנו אלא לכתוב סטטוסים אקראיים על דברים חסרי משמעות וחוסר המשמעות הזה הוא בדיוק מה שהורג את הפייסבוק.

הפייסבוק הפך מפיקניק נחמד בפארק עם כמה חברים קרובים למסיבת רחוב מביכה במיוחד בה אתה מכיר את כולם ואין לך כוח לומר להם שלום. הניסוי של לשים הרבה אנשים מוכרים בחלל אחד נכשל. לא יעזרו כל כפתורי ההייד האנלייק, הגדרות הפרטיות והאנסבסקרייב. רעיון הפייסבוק, בדיוק כמו הפלאפון, תוכניות ראיליטי או מדינת ישראל, היה נחמד בהתחלה אבל עם הזמן תפח למימדים בלתי אפשריים ולא כיפיים בעליל.

וגם אין מה לעשות בנדון, אני לא קורא ל'חרם מאסיבי' או התנתקות כפויה מהפייסבוק. אני אומר שיבוא היום ולא תהיה לנו ברירה. אני קורא לזה משוואת הבאסה והסבבה (פטנט רשום) והיא פשוטה מאוד, כשנתחיל לסבול יותר משאנחנו נהנים, פשוט נפסיק להיכנס לשם. והרגע הזה, אני טוען, קרוב מתמיד.

היות וכולנו מסכימים שהסוף אכן קרוב אין שום דבר שאפשר לעשות מלבד להיערך אליו בצורה הטובה ביותר. השתמשו בפייסבוק כמו שמעולם לא השתמשתם בו. זאת אומרת, אם היו מודיעים לכם שיש לכם עוד חצי שנה לא הייתם מנסים לחיות כמו שמעולם לא חייתם בעבר? עשו Poke  לזר, הגבירו את הקלקות הסטוקינג שלכם, עשו לייק לתמונות בקיני מאלבום תאילנד, התחילו עם זר מוחלט באמצעות משפטי פיק אפ זולים במיוחד – השתמשו בפייסבוק כל עוד אתם יכולים ואל תאבדו תקווה!  תמיד תהיה עוד רשת חברתית

כנות מכאיבה או: למה הטלוויזיה מתעקשת להביך אותי

הקטע הבא פורסם בגיליון דצמבר של עיתון הסטודנטים 'תזה' והיה להצלחה מיידית. עקב בקשות חוזרות ונשנות מצד ההמונים הסכמתי לפרסם את המאמר גם כאן, והוא מוצג בפניכם ללא תשלום. בינתיים.
ערך: רועי שושן

לקראת סוף עונת הקיץ בטלוויזיה נפל דבר בישראל. לראשונה, בלב הפריים-טיים הישראלי, הציג ערוץ 2 קטע ארוך ומפורט של אוננות. במקרה שפספסתם זה היה בתוכנית "יום האם", ממש בהתחלה, אחרי שיר הפתיחה. יתרה מזאת, למרות מה שהייתם מצפים מהערוץ השני, האקט לא הוצג בהקשר ארוטי-מיני, אלא להיפך. מול עיניי המשתאות התגלתה סצנה ערומה, כנה, מכאיבה ומעל לכל מביכה. בקטע המדובר, הבעל, דרור קרן, ניסה לענג ככל יכולתו את אשתו, קרן מור. מקץ עשרות שניות ארוכות של מאמץ, נאנק קרן מכאבים, הודה שיש לו התכווצויות ביד והפסיק את מלאכתו. אשתו הביעה אכזבה. אולם הסיטואציה היתה מביכה במיוחד לאור העובדה שצפיתי בה בעודי יושב ליד אמא שלי. זה לא היה נעים, לא היינו מוכנים לחוות את הרגע הזה ביחד. לאף אדם אסור לחוות רגע כזה עם אמא שלו.

(הערת מחבר הבלוג שלא הופיעה בכתבה: זה לא באמת קרה. לזה אנחנו קוראים בביזנס 'לשקר בשביל להעביר מסר'. גם פוליטיקאים עושים את זה. מאוד מומלץ כמו כן את כל הפרקים של 'יום האם' אפשר למצוא כאן. בחיי שאני לא זוכר באיזה פרק מדובר, עבר הרבה זמן)

ואז הבנתי: לעזאזל, התבגרתי. הטלוויזיה, שהיתה שם בשבילי לאורך כל צעד ושעל, זורקת אותי עכשיו אל העולם הקר והאכזר - ואני לא מוכן לכך. נכון, הסצנה הזאת לא ייחודית; אנחנו נחשפים באחרונה ליותר ויותר רגעים כנים בטלוויזיה, כנים מדי. כולנו היינו שם, הרי יחסים כושלים עם המין השני היו מאז ומעולם הדלק שהניע קומיקאים אל עבר זרועותיה המחבקות של הקומדיה. אבל תוכניות הטלוויזיה השתנו; הסיטקומים חווים תהליך מעבר מהמזויף לכנה ומהכנה למכאיב. זה כבר לא מצחיק חמוד, זה מצחיק נבזי. "המשרד", "תרגיע" וכמובן גולת הכותרת, תוכנית המופת "לואי" - כולן מתאפיינות בלשפוך מלח על פצעים, להכניס לשם אצבע ולסובב בהנאה.

הטלוויזיה היתה עבורנו עד לא מכבר מקום של אסקפיזם מוחלט, התנזרות מהחיים האמיתיים והתמכרות לקיטש. כיבוי מוחלט של המוח. הסתכלנו על המרקע בשביל לראות את הגרסה הטובה יותר של עצמנו. סדרות הטלוויזיה הציגו תאים משפחתיים מלאי אושר וחיוכים, החל מ"משפחת בריידי" ו"משפחת קוסבי" ועד "צער גידול בנות" ו"אריזה משפחתית". בכל התוכניות הזכירו את שיחת הציפורים והדבורים, ואנחנו חייכנו כאילו יש לנו מושג מה זה באמת אומר (למה ציפורים? למה דבורים?). סיגריות היו בתכלית האיסור. את הרגעים הקשים חווינו דרך סצנות מיוחדות, כמו הפרק ב"נסיך המדליק מבל-אייר" שבו הסבירו לנו על הנזקים הכרוכים בשימוש בסמים ממריצים (בשביל להיות טוב יותר בלימודים, אלא מה). פרק שנגמר בדמעות ושיחה קשה אך אמיצה בין כולם. הסתכלנו עליהם והבנו שככה משפחה אמיתית צריכה להיראות, או לפחות בארצות הברית.

אחר כך הופיעו סדרות כאילו חתרניות כמו "הכל נשאר במשפחה" או "נשואים פלוס", שצרובה לכולנו עמוק בתודעה. היינו מתבגרים ומרדנים, שמענו קורט קוביין וכעסנו על העולם אבל עדיין היינו תלויים בדמי כיס מההורים. כך, למרות העוינות, המשיכו כולם באותו קו משפחתי ומלוכד. אל בנדי אמנם קילל וקיטר בכל רגע נתון על משפחה ("נשים. אי אפשר לחיות איתן, אי אפשר לגרש את כולן לקנדה"), מוסר ("זו רמאות רק אם תופסים אותך") ואלוהים ("תהרוג אותי עכשיו"), אבל כולנו ידענו שברגע האמת יתברר שהוא כן האבא והבעל שהטלוויזיה, ואנחנו, רוצים שהוא יהיה. כשהמים רותחים הנקניקיות צפות - ואל בנדי לא היה נקניק. הוא אף פעם לא בגד, עזב או גרם לרוע אמיתי. להיפך: אל בנדי הוכיח לנו שלא משנה מה קורה, תמיד נצטרך את המשפחה - איומה ככל שתהיה – כדי להישען עליה. 

חוסר תקינות פוליטית בשנות התשעים : 

אחריו הגיעה "סיינפלד". הסדרה רצה בחלקה הגדול במקביל לנשואים פלוס, אבל רק בשידורים החוזרים התחלנו באמת להבין את הגאונות האמיתית של ג'רי, איליין, ג'ורג' וקרמר. בסיינפלד הוצג לראשונה אנרכיזם חברתי אמיתי, כזה ששמור לגיל הטיפש-עשרה וימי התיכון. זוגיות היה מושג מעורפל שלא צריך לתחזק, משהו חסר משמעות שפשוט קורה מעצמו. קחו למשל את ג'ורג' - בכל שבוע היתה לו חברה חדשה, והוא קירח!

נישואים או ילדים, המטרה הסופית של רוב הקשרים המשפחתיים היתה דבר ממנו צריך להימנע בכל תוקף. אפילו ארבעת החברים עצמם לא באמת חיבבו אחד את השני. נדמה שהיחסים ביניהם היו בבחינת תאונה, כאילו נתקעו האחד בחיים של השני, ולא היה להם אכפת מספיק כדי לשנות את המצב.

רגע של בהירות ואיכפתיות בסיינפלד

סיינפלד התבלטה לא רק בשבירת מוסכמות חברתיות, אלא גם בכנות שלה. כשג'רי דיבר על מפגשים עוינים עם דוד ליאו, כולנו נזכרנו בדודים שלנו. כשג'ורג' לא אהב את ההורים שלו, נזכרנו פתאום שגם שלנו לפעמים בלתי נסבלים. אבל למרות כל אלה וחרף הרוע, האדישות החברתית והכנות המכאיבה - אי אפשר להתייחס לסיינפלד כסדרה אמיתית לכל דבר ועניין, שכן היא תמיד החזיקה בעננה דקה של ציניות וסרקסטיות. הם לא היו גברים אמיתיים, אלא קריקטורות. כולן היו דמויות קיצוניות שהבהירו לנו שהן מייצגות תרחישים מופרכים של המציאות.

עברנו את התיכון והצבא, והנה הגענו לתהום הבלתי נודעת של הבגרות. עתה, רק שתי תחנות חברתיות עומדות לפנינו – ילדים ומוות. אמא'לה. אבל כשרוצים לצפות בתוכניות מודרניות שמתעמתות עם השלבים האלו, אנחנו מגלים שכולם עושים את זה בכנות מכאיבה.

המבוכה החברתית של תרגיע, חוסר הבגרות של "בנות", הטמטום של עובדי המשרד ו- Parks and Recreation והאינטימיות הבהמית של "יום האם" נועדו לשקף לנו את החיים בצורה הצינית ביותר שלהם, בלי פילטרים - סקס גמלוני, עבודה לא מתגמלת, אנשים טיפשים, טעויות מפגרות ומשפחה סהרורית והרוסה. אפסות החיים במיטבה. וזה אמיתי עד כדי כאב.

ב"יום האם", כשקרן מור הולכת לקנות נעליים בזמן שבעלה עובר ניתוח והמטופלים שלצדו הם חולי סרטן סופניים, או כאשר היא חושבת שבתה הקטנה שמנה, אפשר להבין את ההומור. זה מצחיק. אבל בתוך הצחוק מסתררת תובנה פוסט מודרנית, לפיה שום דבר לא קדוש. כלומר, כולנו פריטים שמורכבים מעירום, מין, זוגיות וסרטן, מתערבבים ביחד בריקוד חסר משמעות עד הסוף הבלתי נמנע. 

והנה קטע גדול (ולאו דווקא אמיתי) של מבוכה מהסדרה הגאונית לואי 

רבים צופים בסדרות טלוויזיה על מנת להימלט משגרת היום יום ולחוות קצת שקרים נעימים לפני השינה. אבל דווקא הטלוויזיה המוצלחת ביותר היום מציעה לנו אמת בלתי מתפשרת. זה אולי נכון אבל אני לא רוצה לראות את זה על מסך הטלוויזיה שלי 

הסרט Clockwatchers

היום ראיתי את הסרט Clockwatchers העוסק ב4 פקידות זמניות בחברת אשראי. פקיד/ה זמני זה תפקיד קסום, בזמן שהמזכירה הרשמית בחופשת מחלה/לידה/כל סיבה אחרת הפקידה הזמנית ממלאת את מקומה וזוכה לאפס קרדיט, תשומת לב או סיכוי לקידום.

בעצם כמו עובדי קבלן.

ארבעת הבנות חיות במציאות זמנית בשעה שהן חולמות על עתיד טוב יותר שמחכה להן ממש מעבר לפינה. או שלא.

הסרט פגש אותי בנקודה דומה בחיי. היום קיצצו אותי. עבדתי כקופאי (יש כרטיס חבר מועדון?) בסינמטק אבל היות והיום אפשר לעשות הכל באינטרנט לא צריך שלושה קופאים במשמרת – מספיק שניים. וכך פיטרו את הצעיר ביותר, אני.

אני לא מתבייש, זה הופך אותי לחלק משרשרת ארוכה של אנשים שאיבדו את עבודתם למכונות. אני כמו הנגר של המאה ה21. ולא, זה לא גרם לי לאהוב אינטרנט פחות

שלוש שעות אחר כך מצאתי עבודה במלצרות. ועל זה אמרו הסמית'ס - I was looking for a job and then i found a job, and heaven knows i'm miserable now

אחרי למעלה משנתיים של עבודות זמניות אני מתחיל לתהות אם באמת אין קבוע יותר מהזמני, מה זו העבודה הקבועה הזו שאני מחכה לה ומה הטעם בחיים הארורים האלה.

וכשאני מבולבל אני צופה בסרטים - חיפוש זריז בטריילרים ביוטיוב (וכבר ביססנו כמה אני אוהב טריילרים) העלה שלוש אופציות של סרטים שמדברים על הסוגיה

Post Grad – המעצבן וההוליוודי. הכוכבנית יפה עם עיניים כחולות, המשפחה תומכת, יש ידיד אפלטוני שלא יודע איך לומר לה שהוא אוהב אותה, רומנטיקה, חיבוקים ונשיקות, סוף (כנראה) טוב וההבנה שהדרך חשובה מהמסע והכי חשוב לזכור שהכל יהיה בסדר

סליחה רגע אני צריך להקיא. החזקתי עשרים דקות של צפיה ולאחריה נזכרתי למה לפעמים לצפות בטריילר זה לגמרי מספיק

מיד אחריו מגיע ברשימה הסרט Office space -

כאן התקדמנו כבר עם השנים, אנחנו כבר לא רוצים למכור לצופים שהכל יהיה בסדר אבל עדיין, החלום האמריקאי חי וקיים. חבורה של יורמים לא יוצלחים דופקים את המערכת, משיגים את הבחורה ובסופו של דבר מגיעים לקטרזיס משמח. (זהירות ספויילר!!) הגיבור הראשי אפילו עושה הסבת מקצוע, בסוף הסרט, לפועל בניין!! והוא מרוצה מזה!! אני הייתי פועל בניין, אף אחד לא מרוצה מזה. (סוף ספויילר)

ולבסוף איכשהו התגלגלתי לClockwatchers - הוא מקסים בכמה רמות, ראשית הסיפור לא כזה בומבסטי. אף אחת לא זוכה בלוטו, פוגשת את אהבת חיה או משנה את דעתה בחופה. מה שאפשר לנחש בתחילת הסרט מתגלה כנכון בסופו ואין יותר מדי טוויסטים. אפילו הדמויות עצמן בסופו של דבר מגיעות לאותו המקום. אבל המסע, אמיתי. נראה לי שזה בהחלט קשור לכך שאת הסרט כתבה וביימה אישה

הוא עוסק בשגרה המונותונית והאכזרית של עבודות חסרות משמעות, אפילו עם מסר חביב בסוף.

מעניין ששני הסרטים יצאו פחות או יותר באותו הזמן (99 ו97 בהתאמה), אבל זכו לתהילה שונה לחלוטין, אף ששניהם עוסקים בנושאים דומים ואפילו מתהדרים בדמות ששיחקה בחברים (ג'ניפר אניסטון וליסה קודרו) הסרט הראשון קיבל בIMDB 91 אלף הצבעות וכ600 ביקורות ואילו הסרט השני רק שלוש אלף הצבעות ומאה ביקורות.

אולי רק אני מעדיף שיספרו לו את האמת הקודרת בפנים.

בכל אופן הסרט מומלץ.

פלאי האינטרנט, הנה הסרט

טריילרים ברומנס ומגדר

לאחרונה פיתחתי לעצמי מנהג, ספק עצל ספק יעיל ספק עצוב, של צפייה בטריילרים. בלבד.

זה תמיד מתחיל אותו הדבר - אני משכנע את עצמי שאני רק בודק איזה סרטים חדשים כדאי להוריד, ממשיך בכך שאני מבין שלצאת מהיוטיוב אל הביטורנט יעלה לי בקליקים מיותרים בעכבר ומסתיים בזה שאני מגלה ששתיים בלילה ושוב אני הולך לישון רק לשש שעות.

מצד שני זה גם יעיל - והרי אמר כבר מי שאמר שיש מספר מאוד מוגבל של עלילות בעולם אז באמת למה לטרוח.

למשל הטריילר הבא - הבריידסמיידס. תרגום ישיר - השושבינות.

(בעברית בטח יקראו לזה 'איזה מין שושבינה קטלנית מתה מצחוק' או משהו בסגנון.)

ללא ספק מדובר בתת-סרט שלא ראוי לצפיה. קלישאת-קיא הוליוודית שמספיק מאה חמישים שניות בשביל להבין את העלילה כולה - בהתחלה הבנות לא יסתדרו, אבל לא לדאוג בסוף הן כן יסתדרו. ואז יקרה משהו שיגרום להם לריב אבל גם את זה יפתרו. וגם יהיה בחור. ואהבה. ובסוף כולם מאושרים, כי ככה זה באמריקה.

מצד שני הטריילר מאוד נחמד, הוא מעביר כמה בדיחות, מראה דמויות מוזרות, יש רגעים מרגשים, יש פליצות - כולם שמחים בחלקם.

דבר נוסף שעניין אותי בטריילר הזה הוא שנראה כאילו הסרט מנסה לתרגם את נוסחאת הברומנס ('סרטי אחוקים' אני מניח שאפשר לקרוא לזה) למגזר הנשי.

סרטי הברומאנס בפרט וסרטי הקומדיות-רומנטיות החדשים בכלל (תמיד מבית היוצר של סופר-באד) הם סרטים מוצלחים. הם באים מנקודת המבט שגברים כבר לא חייבים כל כך גבריים-קלישאתיים. לא צריך שפם ומבט מזוגג,

במהפיכה של סת' רוגן גם לבחורים שמנמנים או נירוטיים או סתם רגילים יש סיכוי למצוא אהבה (שלא על מנת לספק אמצעים קומיים)

ובשביל בחור שמנמן כמוני זה בהחלט מעודד.

טריילר לסרט ברומנס מוצלח

נראה לי, וזו תחושתי בלבד, שגם לנשות העולם נמאס מהקומדיות הרומנטיות האיומות שעושים כל הזמן. אני לא מבין איך אנשים לא מתעצבנים מכך שהבחורות שם תמיד שנונות, איכותיות ונראות טוב מכדי להיות לבד.

באיזה עולם סנדרה בולוק עובדת ברכבת תחתית? איך יוצא שמג ראיין תמיד פנויה??

הסרט הזה, (השושבינה שתקעה אותי אולי?) מנסה להביא חוויה נשית טיפה שונה, הבעיה היא שהוא עושה את זה ב'שפה' גברית של גרעפסים.

אז למרות שלדעתי מדובר בחדשות טובות לבחורות באשר נראה כאילו יקח להוליווד עוד כמה שנים טובות לפני שהם יבינו איך עושים את זה לנשים.

מצד שני, אלוהים יודע מה הן באמת רוצות

מספיק עם המגניבות

בשישי האחרון יצא לי להיות בהופעה של 'נערות ריינס' באוזן בר. נערות ריינס היא להקה בינונית וזה בסדר גמור.

אם היינו מדינה מתוקנת ללהקה כמו נערות ריינס היה קהל מעריצים קטן אך סולידי לצד גרעין קשה של אוהדים מסורים הטוענים שבמילים שלהם מסתתרת משמעות החיים.

אבל, ישראל.

מתוך 7 מיליון אנשים יש לנו מבוגרים מדי, צעירים מדי וערסים וערבים וחרדים וחובבי גלגלצ כך שיוצא שהקהל הפוטנציאלי של מאזיני ה'להקות הבינוניות' קרוב יותר לכמות האוכלוסיה של מלטה. מה שמעלה את השאלה האם הלהקות הבינוניות במלטה שוות ברמתן ללהקות בישראל. ובכן בדקתי את זה.

אלה הBeangrowers והם סבבה.

אני מניח שזה לא פשוט להיות חובב אינדי במלטה.

אבל גם אצלנו לא פשוט, במיוחד לא במקום כמו האוזן בר שלא מאפשר שום אווירת רוקנ'רול, רק ציניות ואובר מודעות עצמית. אין מה לעשות, החלל שם פשוט לא יוצר שום ריחוק בין הקהל לאמנים שעל הבמה.

ראשית, פיזית הבמה עצמה נמוכה. כשרק שלושים סנטימטרים מפרידים בינך לבין האדם ששילמת לראות אתה מתחיל לחשוב שאתה טוב ממנו, שלא לדבר על עוגמת הנפש של אי אילו צופים נמוכים (אני!).

אבל גם המרחק המנטאלי מאוד קטן. כתוצאה מזה אמנים שחושבים-עצמם-מגניבים-אבל-נעדרים-כריזמה-בימתית, כמו הסולן של נערות ריינס, לברוח אל מחבואם של אותם מגניבים – ציניות.

הוא, כמו עשרות אנשים לפניו, עומד על הבמה (הנמוכה) עם חיוך חצי רציני של 'אתם יודעים שאני יודע שהכל פה בדיחה אחת גדולה'.

וגם קהל האינדי הקשוח והמגניב, שהורכב מכמאה אנשים שחושבים-עצמם-מגניבים-אבל-נעדרים-כישרון-אמיתי. כל אחד עם פוזה ובלוג משלו. אף אחד לא רוקד, מעט מאוד מחייכים. חשוב לנו להראות שכולנו אנשים מאוד חשובים.

והכי גרועים הם אלה שזורקים את הבדיחות החנוניות המרגיזות האלה אל עבר הלהקה. האם אי פעם מישהו צעק משהו מצחיק?

עם כזה עומס של חשיבות עצמית ומגניבות אי אפשר באמת להנות.

בירושלים המצב עוד יותר גרוע. כולם מכירים את כולם ואם אתה מוצא עצמך מתפרע בהופעה של כל החתיכים אצלי אתה מקבל מבטי מבועתים מהקהל סביבך.

סיפור אמיתי.

תחת במה נמוכה וצנועה זו אני רוצה לשלוח פנייה אל קהל האינדי באשר הוא. הפסיקו להיות מגניבים בהופעות, תתחילו להנות.

אפשר להתחיל היום בערב בהופעה של איטליז בקצה